משחק החיים

כשילד נולד יש לנו אנו כחברה מרעיפים עליו רשימת כללים וחוקים. אלו חוקי המשחק שלפיהם עליו לשחק במשחק החיים.

אנחנו מטביעים בילד את הגישה שהוא בתקופת מבחן תמידית. הוא תמיד צריך לעמוד בציפיות על מנת להיות אחד מאיתנו.

מתחיל כמובן בגן , מכינים את הזאטוט לכיתה א' ואז מתחילה שיטת הציונים שהיא סאגה מתמשכת של הכנה לכיתה ב ,ג ,ד …. תיכון… אוניברסיטה…. טכס סיום .

בוא נדבר עליך. גם אתה תוצר של השיטה. אתה יוצא לחיים, נכנסת לעבודה מעניינת יותר מעניינת פחות , מצפים ממך להביא תוצאות הולכות וגוברות , אתה מתוכנת לכך, תוצר מושלם של השיטה. בגיל 45 אתה מוצא עצמך אולי סמנכ"ל באיזו חברה, מסתכל אחורה על הדרך ואומר לעצמך, ואוו הנה הגעתי. הגעתי אבל מרגיש מרומה משהו, מה השתנה בתחושה שלי? החיים מרגישים לי אותו הדבר כמו תמיד, תוכנתתי להיות בצרך נואש של העתיד, להיות ראוי, עמוד בציפיות, לעשות בדיוק מה שצריך.

אתה מדמיין את עצמך בעתיד עשיר יותר ויותר, "עושה" כסף כדי ללכת הביתה בתום יום עבודה ולהתענג על התענוגות שרק הוא יוכל להשיג לך. אוטו יותר טוב, בית יותר גדול, בריכה כמובן, כל יום ארוחות שחיתות, כמה נפלא….. בסופו של דבר אתה מגיע באוטו היוקרתי באותה מהירות עם אותה מוסיקה, פחות או יותר אותה הנוחיות, לבית עם עוד שני חדרים, האוכל אותו האוכל, ולאחריו אתה כמו רובם מתיישב על הספא הגדולה יותר או פחות באותה הנוחיות ומבלה את מרבית ערבייך בהסתכלות ברפרודוקציה אלקטרונית חסרת טעם ריח ומגע של החיים מבעד למסך הזכוכית ואתה חי בתחושה שאותו משהו טוב שצריך היה להגיע עוד לא הגיע.

אתה בסדר, אתה לא שונה מכולם, אתה בחברה טובה שנקראת חברה אנושית של ה מאה 21 וזה בסדר, זו החברה, השיטה, אתה כמו כולם, הידד!!!

זה לא רק אתה שמתוכנת. כולנו מתוכנתים לתחושת זהות פגומה ואגב ממשיכים לתכנת את ילדינו לאותה גישה. גישה שתביא גם אותם לבעיות חיים בלתי פתורות ולתסכול מתמיד.

המטרה הסופית שהחברה מייעדת לך , באם תגיע עד אז היא הפרישה!

לכשתפרוש ויהיה גם כסף לבזבז וגם זמן למכביר לבזבז אותו, תוכל סוף סוף ליהנות מהחיים, לחיות את הכאן והעכשוו חופשי מתסכול ורדיפת אחר עתיד שיש בו יותר. נכון שאז כבר לא יהיה לך כל כך הרבה כוח, לא יעמוד לך כמו פעם, לא כל שינייך יהיו בפיך, מחלה זו, מחלה אחרת…, כאבי גב, סימנים ראשונים של אמנזיה. אבל, זמן, יהיה לך לממש את כל חלומותיך שלא מימשת בדרך.

הגישה התרבותית בה אנו חיים היא שמונעת מאיתנו לחיות את הכאן ואת העכשיו, את היום הזה.

היא זו שמתכנתת ומלמדת אותנו לחיות את העתיד לרדוף את העתיד במקום להפוך את העתיד כחלק מחיינו שנמצא באיזון עם ההווה.

אני לא מטיף לגישת ה"אכול ושתה כי מחר נמות" וגם אין לי הכוונה להשפיע ממי מכם לא לעשות תכניות לעתיד, להפך, כוונתי מתומצתת באמרה של אלן ווטס אשר בהשראת הרצאה שלו כתבתי את המאמר.

"תכנון תכניות לעתיד יכול להיות לתועלת אמיתית רק לאלו המסוגלים לחיות את ההווה במלואו"

בהצלחה

איל חובב מאמן לחיים